דגל הטמפלרים

שיתוף פעולה בין קבוצות אינו תלוי רק בנאומים ובטקסים. הוא תלוי גם באופן שבו בני אדם מגיבים לסכנה, להיכרות ולמגע חוזר. אנשים נוטים לבטוח במי שאת התנהגותו הם יכולים לראות. בקואליציה, אמינות נבנית לעיתים קרובות באמצעות מעשים יומיומיים: שמירה על אותה דרך, טיפול באותם אזרחים פצועים, שיתוף באזהרות או העברת מזון לשכונה שבשליטת קבוצה אחרת.

המשימות האלה יוצרות את מה שמדעני חברה מכנים לפעמים תלות הדדית: כל צד נעשה בטוח יותר כשהאחר ממלא את תפקידו. הקשר אינו מחייב קרבה רגשית. חובש מוסלמי וקצין לוגיסטיקה יהודי אולי אינם חולקים אמונות דתיות, אך כל אחד מהם יכול ללמוד שהאחר מגיע בזמן שהבטיח, מגן על אזרחים ואינו משתמש בשיתוף הפעולה ככיסוי לנקמה.

המבנה הפיזי של קואליציה יכול לחזק את האמון הזה או לערער אותו. סיורים משותפים, אמצעי תקשורת משותפים וצוותי חירום מעורבים הופכים את שיתוף הפעולה לגלוי. שרשראות פיקוד נפרדות עשויות לשמר את האוטונומיה של הקהילות, אך גם להאט את קבלת ההחלטות. לכן, ההסדר הוא איזון בין תיאום לעצמאות.

הפרקטיקה הדתית מוסיפה רובד נוסף. קואליציה שבאמת משמרת את השוני חייבת לפנות מקום לתפילה, לכללי תזונה, לימי קודש, למנהגי אבלות ולהנהגה דתית. אלה אינן מחוות נימוס שוליות. הן מסמנות ששיתוף הפעולה אינו דרישה לוויתור תרבותי. לוחם דרוזי לא אמור להידרש למחוק את זהותו התרבותית כדי לשרת לצד נוצרי; מתנדב יהודי לא אמור להידרש להסתיר את שמירת המצוות שלו כדי להתקבל אצל שותפים מוסלמים.

העובדה המפתיעה היא שסכנה משותפת אינה יוצרת אחדות באופן אוטומטי. באותה מידה היא עלולה להעמיק חשדנות. שיתוף פעולה נעשה אפשרי כשהסכנה מלווה בכללים המונעים מקבוצה אחת להפוך את הברית לכלי של שליטה.

הגבול הלא נוח של הברית

המאפיין המנוגד לאינטואיציה ביותר של קואליציה בין־דתית הוא שכוחה עשוי להיות תלוי בסירוב להתאחד לחלוטין. ארבע הקהילות אינן זקוקות לתאולוגיה אחת, לסיפור מוצא אחד או לחזון סופי אחד של החברה. הן זקוקות להסכמה מצומצמת על מה שאסור לאיש לעשות לאחרים.

הגבול הזה משנה את התמונה המקובלת של סולידריות. במקום למזג את ההבדלים לזהות אחת, ברית הדגל המשותף רואה בהבדלים דבר שהברית עצמה נועדה להגן עליו. הקואליציה חזקה ביותר כשחבריה יכולים לומר גם ״אנחנו עומדים יחד״ וגם ״איננו זהים״.

הדבר חשוב משום שקיצונים מנצלים לעיתים קרובות את הרעיון ההפוך. הם מציגים פלורליזם כחולשה ודורשים נאמנות מוחלטת לפרשנות דתית או פוליטית אחת. קואליציה בין־דתית משיבה בכך שהיא הופכת את הפלורליזם לחלק ממדיניות הביטחון שלה. הגנה על בית כנסת, מסגד, כנסייה או כפר דרוזי אינה רק מעשה של חסד כלפי קבוצה אחרת; היא הצהרה שלפיה לאף פלג חמוש אין זכות להשתלט על החיים הציבוריים.

הברית גם חושפת גבול מוסרי קשה. קואליציה שהוקמה כדי להילחם בקיצונים עלולה להתפתות לחקות את דרכי הפעולה של יריביה: ענישה קולקטיבית, חשדנות חסרת הבחנה, צנזורה או שימוש בסמלים דתיים להצדקת כוח בלתי מוגבל. לדגל יש משמעות רק אם הוא מרסן את נושאיו, ולא רק מזהה אותם.

דוגמה חיה מהגליל

הדרוזים מציעים מבט ברור במיוחד על האופן שבו זהות קהילתית יכולה לדור בכפיפה אחת עם שיתוף פעולה אזרחי רחב יותר. קהילות דרוזיות מצויות בישראל, בלבנון, בסוריה ובירדן. אמונתם התפתחה במזרח התיכון של ימי הביניים והיא נבדלת מן האסלאם, הנצרות והיהדות, אף שצמחה באזור שעוצב בידי מסורות אינטלקטואליות ודתיות אסלאמיות. תורתם הדתית של הדרוזים נשמרת בסוד בקפידה, וזהותם הקהילתית קשורה קשר הדוק למשפחה, להיסטוריה ולמקום.

בישראל, אזרחים דרוזים רבים משרתים בצבא ובמוסדות ציבוריים, ובה בעת מקיימים את חייהם הדתיים והקהילתיים. כך נגלית דוגמה מוחשית לשייכות רב־שכבתית: אדם יכול להיות מחויב לאמונה ולכפר מסוימים, להיות קשור למדינה רחבה יותר ולהשתתף בשיתוף פעולה עם בני דתות אחרות, בלי להתייחס לזהויות האלה כאילו הן ניתנות להחלפה.

הגליל הופך את ההסדר למוחשי. דרכים מתפתלות בין עיירות יהודיות, קהילות ערביות מוסלמיות ונוצריות וכפרים דרוזיים. מבני דת ניצבים באותו מרחב רחב, בעוד סכסוכים מקומיים ועימותים לאומיים ממשיכים לעצב את חיי היומיום. בתקופות של אלימות, תגובת חירום עשויה להיות תלויה באנשים המכירים את השטח, מזהים משפחות מקומיות ויכולים לתקשר מעבר לקווי הקהילות.

שיתוף פעולה כזה דרמטי פחות מדגל קרב מימי הביניים. הוא עשוי להיראות כמו ערוץ קשר משותף, העברה רפואית או אזהרה שעוברת מכפר אחד לאחר. ובכל זאת, המעשים הקטנים האלה חושפים את העיקרון המרכזי של הדגל: אחדות אינה נמדדת באמונות זהות, אלא בהתנהלות שאפשר לסמוך עליה כשביטחונם של אחרים מוטל על הכף.

הדוגמה הדרוזית גם מונעת מהקואליציה להפוך לסיפור פשטני על ארבע תוויות. בכל קהילה יש ויכוחים פנימיים על שירות, ניטרליות, נאמנות לאומית ושימוש בכוח. שום קבוצה אינה מדברת בקול אחד. לכן, ברית אמינה חייבת לפנות מקום לא רק להבדלים בין דתות, אלא גם למחלוקות בתוכן.

השאלה שמתחת לסמל

דגל מושך תשומת לב משום שהוא הופך רעיון לדבר שאפשר לראות. הטמפלרים הבינו את כוחו של הדבר הזה. נסם סייע למסדר צבאי מפוזר להפוך לגוף מזוהה. דגל בין־דתי מודרני היה נושא מסר אחר: לא שארבע דתות נעשו לאחת, אלא שאין להשמיד אף אחת מהן או להכניע אותה לקיצונים הטוענים לבעלות בלעדית על האמונה.

בני אדם כמעט לעולם אינם משתפים פעולה מפני שפתרו כל מחלוקת. לעיתים קרובות יותר הם משתפים פעולה משום שסכנה משותפת חושפת חובה מצומצמת יותר - להגן זה על זה בלי להעמיד פנים שאמתו של הזולת שייכת להם. אי־שם בין נס הקרב הישן למכשיר הקשר המודרני לשעת חירום נותרת התעלומה הבלתי פתורה: האם שוני, כשהוא מוגן כראוי, יכול להפוך ליסוד של סולידריות במקום למכשול בדרכה.

End of chapter one. 39 more chapters and about 57,708 words in the full book.