ילדות בצפיפות וחיים על הגבול

המעשית של הנפט הייתה נדלקת תמיד באותו ריח חריף של שמן ישן, ואז האור היה מתמקם על התקרה כאילו מישהו ניסה לחסוך גם ממנו. בחצר בצורת ח’ גררו את היום בין הקירות הצפופים, ובדירה שלנו-שחיה על חמישים מטר בערך-הרגשנו שכולם נושמים את אותו אוויר. אני הייתי קטן, אבל כבר למדתי שיש דברים שלא שואלים: למשל, מי יקום ראשון כשאין מים כבר כמה שעות, ומי יסתום את הפתח הקטן ליד הבור כדי שהלחות לא תזלוג לתוך המיטות. תשעה נפשות במקום שבו המיטה לא באמת “שלנו” אלא שלנו יחד, זוגות-זוגות שוכבים כמו סרדינים בצנצנת, וכל תזוזה של אחד מעירה את האחר. כשמישהו היה משתעל, זה לא היה עניין אישי-הצליל עבר בין הקירות וחזר אלינו מהצד השני, כאילו הבית כולו מדבר בשפת שיעול.

מול הדלת היה החלון הקטן שלנו, והחלון הזה לא היה רק חלון-הוא היה גבול. ממנו רואים את השכנים, ומהשכנים רואים אותנו. העוני שלנו לא הסתתר; הוא היה חשוף, ממש מול העיניים. ואם מישהו חשב פעם להתלונן, מספיק היה לשמוע איך אבא מזיז את הקול שלו כשמדברים על כסף: נמוך, חותך, כאילו כל מילה עולה. “יהיה,” הוא היה אומר לפעמים, בלי להבטיח יותר מדי, והמשפט היה נשאר תלוי באוויר עד שמישהו עובר נושא או עד שהילדים מתחילים להתעסק במה שיש בידיים. במקרה שלנו, “מה שיש בידיים” היה הכל-סמרטוטים, חוטים, חתיכות עץ, וכל רעיון שאפשר להפוך למשהו שאולי יעזור.

המים הגיעו מהבור. זה אומר שהדלי לא היה סתם כלי, אלא חלק מהחיים עצמם: משקל על היד, קרירות על האצבעות, טעם מתכתי בקצה הלשון כשמישהו שתה מהר מדי בלי לבדוק. האור היחיד היה מעששית נפט, ואם היא נחלשה-הבית היה מתכווץ. גם החושך לא היה חושך מלא; הוא היה חצי חושך, חצי פחד מהרעשים שבאים פתאום, חצי תקווה ש”עוד רגע” יישאר לנו. בחוץ היה ירושלים שלפני המלחמה, אבל אצלנו היה העולם של בית קטן אחד, חצר שמתחילה ונגמרת באותה צורת ח’, ומערכת יחסים של צפיפות שבה כל דבר קשור בדבר אחר.

וכשצריך שירותים-הכול נהיה עניין של זמן. היו לנו שלושה בתי שימוש לחצר ולכל השכנים ביחד, בערך שמונה עשרה נפשות על כל תא. זה לא היה מספר שהיינו אומרים בקול, אבל הוא היה תחושה. בבוקר שמעת צעדים, שמעת דיבור עייף, ושמעת איך מישהו מנסה לא להישמע-כדי שלא יגידו לו ש”תור” זה תור. משפחה הונגרית אחת, אנשים שדיברו אחרת מאיתנו, השתלטה על תא אחד. הם לא הרימו קול, אבל הם גם לא ויתרו. מעבר לזה היו גם חסידי תולדות אהרון, והם החזיקו בתא אחר. ככה נשארנו אנחנו-עם השאריות של התורים, עם ההמתנה שהתארכה עד שהיום איבד צורה. פעם אתה חושב שתספיק, פעם אתה כבר לא בטוח בכלל אם יצאת בזמן מהבית או אם אתה רק “מחכה שייצא הזמן”.

בתור הזה למדתי מה זה “לנהל את המציאות”. זה לא היה לימוד בבית ספר, זה היה לימוד מהגוף. אחרי כמה פעמים שאיחרתי, או אחרי פעם שהייתי צריך וחזרתי בלי-הבנתי שהבעיה לא הייתה רק שירותים. הבעיה הייתה מה שקורה כשאתה קטן בתוך מערכת שמחליטה בשבילך. ואז התחלתי לחפש פתרונות. לא גדולים, לא כאלה שמישהו היה מכבד, אלא כאלה שמחזיקים אותך בתוך היום. אם התאפקת-השיחים שליד הבור תמיד “היו שם”, כאילו הטבע עצמו משתף פעולה. אני לא מתפאר בזה; פשוט ככה היו הימים. כשאתה ילד, אתה לא משתמש במילים של מבוגרים. אתה משתמש בגוף, באינסטינקטים, ובשקט שאתה לוקח לעצמך כדי לא להסתבך. הריח של האדמה ליד הבור, הלחות שעל העלים, הקור שחדר לתוך האצבעות-כל זה הפך לסוג של בית שני.

בערב, כשכולם כבר נרגעו קצת מהעומס של היום, הייתי שומע את הקולות מתחלפים. אמא הייתה מדברת נמוך עם מישהו-אולי עם שכנה, אולי עם עצמה-ואבא היה עונה במשפטים קצרים. פעם שמעתי אותו אומר: “מי שאין לו, לא מתווכח.” ואמא ענתה לו כמעט בלי קול: “אבל צריך לנשום.” זה היה המשפט שלה על העולם שלנו. כי גם אם לא אמרנו את זה במילים, זה היה שם: הצפיפות הייתה לא רק מחסור, היא הייתה גם שיטה ליחסים. מי שקיבל קצת יותר מקום קיבל גם קצת יותר שקט, ומי שנדחק-היה צריך לייצר שקט מאפס.

לא פעם היו מריבות קטנות. לא כמו בסרטים, לא עם דרמות. זה היה יותר כמו סדק קטן שמתרחב: מישהו אומר “עוד תור”, מישהו אחר עונה “אבל כבר עבר”, ואז השיחה נתקעת בין אנשים שמכירים טוב מדי זה את זה. פעם, ממש לפני שחשבתי שאולי היום מסתדר, אחד המבוגרים מהחצר אמר משהו לא במקום, והתגובה לא איחרה. “תיזהר,” אמר מישהו מבוגר אחר, בקול שהעביר מסר בלי להתפשט. ואז אמא שלי משכה אותי הצידה-לא חיבוק, יותר תנועה מהירה-כאילו היא רוצה שאשמע פחות וכאבין יותר. היא לא הסבירה לי אז על צדק או על עוני. היא רק הראתה לי שכשאין ברירה, אתה לומד מה לא לעשות. זה הספיק.

הצפיפות גם עשתה לנו שפה. “בוא רגע,” היה לפעמים רק כדי שיזוזו מקום. “תני לי,” היה לפעמים כדי לקחת כוס מים לפני שתיגמר. “אל תחכה,” היה כדי לא להיכנס לחיכוך עם מי שתמיד מחזיק ראשון. אפילו השינה לא הייתה באמת שינה. ישנתי, אבל תמיד שמעתי תזוזה-מישהו לשם, מישהו לכאן. הרעש של הבדים, חריקה קטנה של מיטה, ולפעמים צחוק קצר כשהצליחו להביא משהו קטן מהחוץ. ירושלים של אז הייתה קרובה מספיק כדי לנסות לגנוב ממנה חיים, אבל רחוקה מספיק כדי שלא יהיה קל.

ואז קרה רגע קטן, כזה שחשבתי שהוא סתם עוד יום-עד שהבנתי שהוא סימן. באחד הימים, בזמן שהמתנו לתור, שמעתי את אחד הילדים מהדירה לידנו אומר לאמא שלו: “אני לא יכול יותר.” לא “אני רעב” ולא “אני עייף”-“אני לא יכול יותר”. המשפט הזה נכנס לי לראש כמו אבן. הסתכלתי על אמא שלי, על הידיים שלה שממשיכות לעבוד גם כשהיא עייפה, ועל האופן שבו היא לא נתנה למילים לגדול. היא לא אמרה “עוד מעט”. היא אמרה משהו אחר, משהו שעד היום אני זוכר אותו כמעט במדויק: “מי שקטן-חייב ללמוד לסחוב.” באותו רגע לא הבנתי מה פירוש “לסחוב” במילים. הבנתי אותו אחר כך, כשמצאתי את עצמי מחכה פחות, מתכנן יותר, ומבין שהעולם הזה לא יזכור אותך אם תעמוד במקום.

Looking back, היום אני מבין שהשינוי לא קרה ביום אחד. הוא זחל....